רובי צורחת. בוכה בלי להפסיק כבר שעה. כמו בבוקר. כמו אתמול. כמו שלשום. ואין לי כוח. אני מנסה להכיל, להיות איתה, לתת מקום לקושי שלה, אבל אין שום התאמה בין הרעיון הזה שיש לי בראש, שקושי צריך להיות מוכל, למה שיש לי לתת עכשיו לרובי, שזה כלום. כל צעקה שלה מרוקנת אותי עוד. מעלה בי כעס כלפיה. כל מה שאני רוצה זה להפסיק את הרעש הזה. אני כועס עליה, מתחיל עם תנאים: אם לא תפסיקי אז… אם את רוצה שני אשחק איתך אז תפסיקי… אני יודע שאני מדבר שטויות, מרגיש אשם, מזל שגם היא יודעת שאני מדבר שטויות.
אחר כך אני שואל אותה:
רובי, למה בכית כל הרבה?
היא עסוקה, מתנדנדת. פתאום נזכרת, עונה לי:
אבא, אתה יודע למה בכיתי?
למה?
כי הייתי עצובה.
הא…
