הורים וילדים

נוסעים לחתונה של ניצן ותמיר.
אלמוג נרדם ורובי שרה.
שרה בפארדיס, ממשיכה לשיר באולגה, לא מתעייפת באיילון וגם כשאני מוציא אותה מהכסא זה לא מפריע לה.
היא שרה. שירים שלמדה בגן או בבית, עם כל מיני תוספות והרחבות.
נכנסים לאולם, קצת “על הידיים” ואז היא רואה את הרחבה.
עכשיו היא רוקדת. המוסיקה היא הרוח ורובי הפרפר.

ואני מסתכל ומשתהה.
וגם שואל: מה קורה אח”כ? לאן זה נעלם?
או אולי יותר טוב:
יש דרך שבה אני, אבא שלה מאפשר לפרפר הזה להמשיך לעוף, בלי לצמצם, בלי לקצוץ לו את הכנפיים?

כשיש שאלה , יש תשובה

לאט לאט הרחבה מתמלאת אנשים. וגם רובי כבר “עברה את השעה שלה”. נופלת בין כל האנשים הרוקדים, מקבלת מכה ופורצת בבכי.
כשרובי בוכה, היא עושה את זה כמו שהיא שרה. כמו שהיא רוקדת.
מכל הלב. במרכז הבמה. מהדהדת, מטלטלת…
לא מרשה לי לגעת בה, לא לנחם,
בוכה
והאנשים מסביב, מסתכלים, חלק במבט, חלק במלים אומרים לי: איך אתה נותן לה לבכות ככה? או, מישהו ידרוך עליה, או עוד כל מיני מחשבות שלהם, או בעצם…שלי

ואני יכול לבחור
בין האנשים עם מבטי תוכחה, לבין פרפר שזו הדרך שלו לפרוס כנפיים עכשיו
בין  התפיסה שגדלתי איתה, שקושי צריך לפתור, מהר ביעילות ובשקט, לבין האפשרות החדשה שרובי עכשיו ממחישה לי אותה. שמה שבלב, יש לו מקום. במרכז הבמה.