אלמוג ורובי רבים. זה מה שקורה עכשיו. אני רואה את זה עוד לפני שזה מתחיל.
היא יודעת על איזה מיתר לפרוט והוא ברגישות יתר יוצא מאיזון מכל מבט שלה.
אני רואה את הזעם שלו כלפיה, את הצורך שלו להתגונן.
אני רואה את זה שהיא רק בודקת מה קורה כאן , לומדת מערכות יחסים.
ואני כמו אלמוג. זועם. על שניהם, חסר סבלנות מראש.
הם מרביצים זה לזה ואני רוצה גם. בא לי להכניס להם מכות, אני מרגיש את הזעם בתוכי.
אני כמובן לעולם לא מכה אותם, אבל גם לא מצליח להיות בשבילם, עכשיו, כשהם זקוקים לי.
מפנה להם גב.
מנסה לנשום לכעס שלי, לקושי. אני לא פנוי לעזור למישהו כרגע.
והריב בינהם מתעצם, ואני מנסה להפסיק אותו במניפולציות. אם יש ריב אין סרט.
אין מצב שהם מפסיקים לריב ובלי קשר הם לא מאמינים לי.
ממשיכים לריב תוך כדי חיפוש סרט. אני מרגיש עוד יותר קטן.
אני אראה להם. הפעם באמת אין סרט.
רובי מבינה שהפעם זה באמת, בוכה, צורחת.
אלמוג רוצה ללכת לישון . אני מתרכך קצת.
חוזר לבחור בהם, משכיב אותם לישון, שני אחים.
אני יודע שיש לי כאן שיעור עמוק. יש לי כאן משהו שלי ללמוד בלי קשר אליהם.
אבל אני כבר בלי כח. לא כועס, סתם עצוב.
איך פותרים ריב בין אחים?
לא פותרים, מתרחבים. עוד ועוד עד שנהיים יותר רחבים ממנו.
ואז יש שני ילדים ומבוגר. באמת ילדים ובאמת מבוגר.
מי שילד מותר לו: לכעוס, לחקור, לטעות, לדרוש, לריב. הוא לא צריך לשלם מחיר.
מי שמבוגר:
מכיל, מקבל את מה שיש, משחרר ציפיות.
מוביל, נותן מענה לקשיים, לצרכים
מייצר מצב חדש. יש מאין.
