הולכים לים, רובי אלמוג ואני. חברים וילדים של החברים. הילדים מתחילים להשתולל.
אלמוג פוגש איזה חבר חדש בחורצ’יק בנוי היטב, גדול מאלמוג בשנה (אלמוג בן חמש הבחורצ’יק בן שש )
והם מתחילים בקרבות, באקוגן, גורמיטים, אווטאר, הכותרת לא חשובה, העיקר שנלחמים.
ואני מסתכל, גם כי מעניין וגם לראות שהכל בסדר…
והבחורצ’יק הזה פייטר פראי. אין חוקים: אגרופים לפנים, לצוואר בעיטות, ברכיות… הכל
אני מתלבט אם להתערב, מסתכל על אלמוג ורואה שהוא בסדר, זה לא גדול עליו.
לי נראה שהוא לא יכול באמת להתמודד, הבחורצ’יק גם יותר חזק וגם יותר אגרסיבי. גם אלמוג יודע את זה אבל הוא במשחק, כולו.
פתאום החוקים משתנים, ואלמוג קובע אותם. יש מִגְנָּנָּה. כשיש מגנה אסור לתקוף. מגננה זו עמידה בפיסוק קל עם ידיים צמודות זו לזו ולחזה.
שניהם עומדים זה מול זה במגננה. הבחורצ’יק בחוסר תשומת לב זז מילימטר, אלמוג לא מהסס, במהירות הבזק הידיים שלו נשלחות קדימה פוגעות וחוזרות למגננה… אסור לתקוף הוא מדגיש.
מגיע עוד חבר, אלמוג והחבר בשיתוף פעולה אחד מאחור אחד מלפנים…
ואני שוב חושב להתערב, לא אוהב את הדרך של אלמוג, הוא מרמה…
ולוקח עוד נשימה, משהו בתוכי אומר לא למהר.
יש לי מה ללמוד ממנו
הוא אמיץ, חכם, יצירתי, חי את המפגש
עושה כל מה שנדרש להצליח
לא מבזבז אנרגיה על שיקולי מוסר
הרעיונות שלי מיותרים כאן
עכשיו הוא המורה ואני התלמיד
