הורים וילדים

הולכים לים, רובי אלמוג ואני. חברים וילדים של החברים. הילדים מתחילים להשתולל.
אלמוג פוגש איזה חבר חדש בחורצ’יק בנוי היטב, גדול מאלמוג בשנה (אלמוג בן חמש הבחורצ’יק בן שש )
והם מתחילים בקרבות, באקוגן, גורמיטים, אווטאר, הכותרת לא חשובה, העיקר שנלחמים.
ואני מסתכל, גם כי מעניין וגם לראות שהכל בסדר… (more…)

כשאבא כועס אני לא מבין
לאן הוא הלך ומי זה שבא
כשאבא כועס אני נבהל ונחבא

כשאבא כועס אני משתדל
להיות טוב ובסדר
כדי שיחזור ויחייך, יחבק

כדי שאותי שוב יאהב
ממש כמו שאני עכשיו

שפתי סדוקות, כל גופי עייף מהמסע, אבל המסע הסתיים. האוהל מולי. אני חוצה את המרחק הקצר לאוהל כשאבי יוצא אלי ומחבק אותי. החיבוק שלו אוהב. אבהי. אני חש את גופו הרזה נצמד אלי, את בטנו, את ליבו האוהב המתגעגע. אני חש את חיבוקו האוהב, אך בבטני הכעסים גואים. עדיין לא מרפים אחרי כל השנים. גם אבי חש בכך ומתרחק מעט.מביט בי. מקבל. מכיל.
אנו נכנסים לאוהל ואני פושט  רגלי ושותה מהכד. אני עוצם את עיני ואומר לו: אני כועס. הפרדת אותי מאחי. גרשת אותו. אבי עונה לי בכוונה מלאה תכעס.

אני מותיר את עיני סגורות וחש את הכעס מתלקח מבטני כשדמות לבושה שחור מזנקת לעברי וחובטת בפני. אני המום, נופל.  קם, רוצה להרגיע, לפשר, אבל הדמות, האיש הלבוש שחור מזנק שוב לעברי.

רגע לפני שאגרופו פוגע שוב בפני אני מתחדד, נסוג מעט ותוקף חזרה. אנחנו נאבקים שעה ארוכה. חובטים זה בזה בכל עצמתנו ולבסוף נופלים מותשים.
אני עוצם את עיני ונח. מרפה.

אני פוקח את עיני. אבי יושב לידי, מושיט לי את הכד ואומר לי שתה אני מזיז לו אט את ידי הכואבת., לוקח את הכד ושותה.

קם ומחבק את אבי. סולח. כל גופי כואב, אך גם תחושה של קלות, של חופש.
אבי יוצא מהאוהל  ולאחר דקה הם נכנסים יחד. אחי לבוש בגדים לבנים, גופו חבול, אך עיניו שקטות. מוארות. אני קם לקראתו ואנחנו מתחבקים.
הוא לוחש לי אחי, יצחק. אני עונה ישמעאל אחי, שלום אחי