הורים וילדים

אלמוג ורובי רבים. זה מה שקורה עכשיו. אני רואה את זה עוד לפני שזה מתחיל.
היא יודעת על איזה מיתר לפרוט והוא ברגישות יתר יוצא מאיזון מכל מבט שלה.
אני רואה את הזעם שלו כלפיה, את הצורך שלו להתגונן.
אני רואה את זה שהיא רק בודקת מה קורה כאן , לומדת מערכות יחסים.
ואני כמו אלמוג. זועם. על שניהם, חסר סבלנות מראש. (more…)

נוסעים לחתונה של ניצן ותמיר.
אלמוג נרדם ורובי שרה.
שרה בפארדיס, ממשיכה לשיר באולגה, לא מתעייפת באיילון וגם כשאני מוציא אותה מהכסא זה לא מפריע לה.
היא שרה. שירים שלמדה בגן או בבית, עם כל מיני תוספות והרחבות.
נכנסים לאולם, קצת “על הידיים” ואז היא רואה את הרחבה.
עכשיו היא רוקדת. המוסיקה היא הרוח ורובי הפרפר.

ואני מסתכל ומשתהה. (more…)

יאללה זזנו?
אופס, רובי שוב לא רוצה לשבת בכסא באוטו.

מה אני מרגיש?
“יאללה שבי כבר, כולם יושבים חגורים מחכים רק לך”
כועס וחסר סבלנות כלפיה.
“אני אומר לך לשבת ואת לא מקשיבה”
מעצבנת אחת

הבקשה שלה:
הבקשה שלה נמצאת בדיוק בלב התחושה הזו שלי. חוסר הסבלנות כלפיה, הכעס.
עכשיו כולם יחכו. כולם יסתכלו עלי. יחכו רק לי. אני במרכז. משפיעה!
יש לזה מקום בעולם שלך אבא? אתה יכול לראות אותי? כמה אני מקסימה ומיוחדת ברגע הזה כשאני לא רוצה לשבת בכסא חגורה, אלא לרקד לי, לשחק עם הבובה, או סתם כך לקבל תשומת לב?

(more…)